פסק-דין בתיק ע"פ 5928/99

השופט א' א' לוי:

האישום

1.        המערער הועמד לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אותה ביצע, על פי הנטען, בברלין, גרמניה. על פי האמור בכתב האישום, נהג המערער להכות את אשתו, טטיאנה (ויטוביץ) גלדסון (להלן: "טטיאנה"), אותה נשא בשנת 1989. בשנת 1992 נפרדו דרכיהם של בני הזוג, אולם לא לאורך זמן, הואיל ועל פי טענת המשיבה הוסיף המערער להטריד את טטיאנה ולאיים עליה. בעקבות כך היא התלוננה בפני רשויות החוק, ולבית המשפט בברלין אף הוגש כתב אישום בו היתה אמורה טטיאנה להעיד ביום 9.5.96. בנוסף לכך, התנהלו בין בני הזוג הליכים בבית המשפט לענייני משפחה בברלין.

           באותה תקופה היה המערער מיודד עם סוכן ביטוח בשם מיכאל מרקולוביץ (להלן: "מרקולוביץ"), שפעל ממשרד שהיה מצוי בבניין ברחוב mauerstrasse בברלין. על פי גרסת המשיבה, פנה המערער למרקולוביץ בתאריך 2.5.96 וטען בפניו כי החשמל בביתו נותק. הוא ביקש ממרקולוביץ כי יתיר לו ללון באותו סוף שבוע במשרדו, ומרקולוביץ נעתר לו ומסר לידיו את מפתחות המשרד ואת הכרטיס המגנטי המאפשר לפתוח את שער הכניסה לבניין. אולם, בפיו של המערער היתה בקשה נוספת. הוא טען כי נפרד מאשתו עקב מריבה שפרצה ביניהם, ומאז היא מסרבת לפגוש אותו ולשוחח עמו, אף שהוא אוהב אותה ומתכוון לפייסה. על כן, ביקש המערער ממרקולוביץ להתקשר לטטיאנה ולהזמינה לבוא למשרד באמתלא של הצעת עבודה. המערער ביקש כי המפגש ייקבע בימי סוף השבוע כאשר יימצא לבדו במשרד, וכך היה. מרקולוביץ התקשר לטטיאנה על פי מספר טלפון שהמערער מסר לו, הציע לה עבודה, והזמינה לפגוש אותו במשרדו ביום שבת, 4.5.96 בשעה 18:00.

           לטענת המשיבה, משהגיעה טטיאנה למשרדו של מרקולוביץ, היא פגשה שם את המערער שבנסיבות לא ידועות גרם בכוונה תחילה למותה, ואחר כך גם העלים את גופתה שלא נמצאה עד היום.

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

2.        המערער הכחיש את שיוחס לו בכתב האישום, ומסר גרסאות רבות ושונות. בעדותו בבית המשפט הוא צבע את מערכת יחסיו עם טטיאנה בצבעים ורודים, ותיאר את חייהם המשותפים כמאושרים עד מאוד (עמ' 2224, 2328 לפרוטוקול הדיון). באשר להליכים המשפטיים שנוהלו נגדו על ידי טטיאנה, טען המערער, כי הוא אינו זוכר אותם (עמ' 2289-2291,  2932), והוסיף והסביר כי לא זו בלבד שלא היה לו כל קושי להיפגש עם טטיאנה, אלא שהוא אף ידע לאורך כל התקופה (בין השנים 1992-1996), היכן היא מתגוררת ומהו מספר הטלפון שלה. על רקע כל אלה, הכחיש המערער את הטענה לפיה ביקש ממרקולוביץ את מפתחות המשרד כדי ללון בו בסוף השבוע, וגם את הטענה לפיה ביקשו להתקשר לטטיאנה ולהזמינה לראיון עבודה.

           בשלב מאוחר יותר העלה המערער גרסה נוספת ולפיה, לא זו בלבד שטטיאנה עודנה בחיים, אלא שהוא אף פגש אותה לאחר המועד בו נטען כי היא מצאה את מותה. בעדותו טען, כי ביום 28.6.96 קיבל הזמנה מחברה בשם "רוסקויה ווידאו", להגיע לרוסיה כדי לדון במיזם עסקי. לטענת המערער, מאחורי הזמנה זו עמד קרוב משפחה שבבעלותו עסקים שונים, ושזהותו נותרה עלומה עד לסופו של המשפט. בעקבות כך הגיע המערער לסנט פטרסבורג, ובאחד הימים כאשר התעוררו קשיים בנוגע לאשרת הביקור שלו, הוא פנה למשרד הפנים הרוסי, ושם שמע מפיו של אחד הפקידים כי שבועיים קודם עוכבה בתחנת המשטרה אישה העונה לשם טטיאנה גלדסון. ביום 10.7.96 פנה המערער לעורכת דין מקומית בשם גוזיבה יוריבנובה (להלן "גוזיבה"), והסביר לה כי אשתו עוכבה וכי הוא מבקש לאתר אותה. לטענתו, ביום המחרת (11.7.96) מסרה לו עו"ד גוזיבה אישור, ובו נאמר כי טטיאנה אכן ביקרה בתחנת המשטרה. המערער הוסיף וטען, כי גם לאחר שנעצר בקשר לפרשה הנוכחית (ביום 16.7.96), הוא הופגש עם טטיאנה במקום מעצרו, ואף בילה עימה במשך לילה שלם.

3.        הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הינה מפורטת ומקיפה ביותר. השופטים טרחו לנתח כל ראיה שבאה בפניהם, והקדישו דיון גם להליך של חיקור דין שנערך בעיר סנט פטרסבורג שברוסיה, אשר תועד בצילום, ובמסגרתו העידו 8 עדים. מתוך הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא עלה, כי טטיאנה היתה אמורה לחגוג את יום הולדתה במסיבה שעתידה היתה להיערך בביתו של בן-זוגה, דוד סלוטניצקי. עד זה היה האחרון שראה את טטיאנה, והיה זה כאשר יצאה מביתו בדרכה לפגישה המתוכננת עם מיכאל מרקולוביץ, ביום 4.5.96, בשעה 17:00 לערך. משלא שבה טטיאנה עד לשעה 21:00, החל סלוטניצקי בחיפושים אחריה, ובין היתר שוחח עם מרקולוביץ. זה האחרון אישר כי היה אמור לפגוש את טטיאנה, אולם טען כי הפגישה לא היתה מתוכננת להתקיים במשרדו, אלא במסעדה יוונית כלשהי בברלין. מרקולוביץ התמיד בגרסה זו עד ליום 23.5.96, כאשר בבדיקה נתגלו כתמי דם במשרדו. בשלב זה החל מרקולוביץ לשתף פעולה עם החוקרים, וטען בפניהם כי שיקר עד אז מחשש שיבולע לו. העד חשף בפני החוקרים את העובדה שהוא הזמין את טטיאנה למשרדו על פי בקשת המערער, והוסיף ותאר את הדו-שיח שהתנהל בינו לבין המערער, שעה שהוא (מרקולוביץ) הבחין כי הוסר קטע מהשטיח שבמשרדו. מרקולוביץ ביקש לדעת מפיו של המערער כיצד התנהלה השיחה עם אשתו, והמערער טען כי היא לא באה כלל לפגישה, והוסיף (בלשונו של מרקולוביץ בעמ' 292, 293):

"היא לא באה שתלך לעזאזל. אם היא תתקשר אליך תשאל מדוע היא לא באה. ובכלל אם יתקשר מישהו, אז בכלל תגיד שאתה לא קבעת איתה כאן ... שאתה לא קבעת איתה כאן להיפגש, אלא שקבעת איתה להיפגש בצ'ק פוסט צ'רלי - מול המסעדה היוונית ... הוא אמר שאם מישהו בכלל ישאל, תגיד שאתה לא קבעת לפגוש אותה פה".

בית המשפט המחוזי קבע, כי טטיאנה אכן הגיעה למשרדו של מרקולוביץ בעת שהמערער שהה בו. ממצא זה התבסס, בין היתר, על ההתאמה שנתגלתה בבדיקות מעבדה בין הפרופיל הגנטי של כתמי דם אשר נמצאו במשרד, לבין הפרופיל הגנטי של שורשי שערות שנלקחו מ"רולים" (אביזרים לעיצוב שיער) אשר נמצאו בביתה של טטיאנה. לאותה מסקנה הובילה גם עדותו של מארק מישאלוב, שהכיר את המערער בעת ששהה בישראל, ושניהם הועסקו בעבודות שמירה. עד זה מסר, כי שמע מפיו של המערער שהוא מסוכסך עם אשתו, שהוא פגש אותה במשרד של אחד מחבריו, ולאחר אותו מפגש לא הוסיף לראותה עוד.

זאת ועוד, נמצא כי האפשרות שטטיאנה החליטה להסתלק מבלי להשאיר עקבות, אף היא אינה סבירה, הואיל ובביקור שערכו החוקרים בדירתה נמצאו בגדיה מסודרים, ולא ניכרו בדירה סימנים של עזיבה בהולה. יתרה מכך, באותה תקופה החל להסתמן אופק חיובי ומעודד בחייה של טטיאנה, כאשר נקלטה חברתית ואף זכתה במשרה מעניינת ששכר נדיב בצדה. מכל אלה למד בית המשפט כי טטיאנה נעלמה מאונס, ולא מרצון, ובאשר לגרסתו של המערער לפיה פגש את טטיאנה במהלך מעצרו, קבע בית המשפט :

"לאור העדויות ששמענו וכל יתר הראיות שהובאו בפנינו, שוכנענו, ולא נותר בלבנו כל ספק, כי מדובר בסיפורי מעשיות פרי המצאת דמיונו הפורה של הנאשם. ייאמר מפורשות כי הנאשם שיקר לאורך כל עדותו ואין כל אפשרות להאמין לו, אלא אם דבריו זוכים לתמיכה על ידי עדותו של עד אחר כלשהו, ושום עדות כזו לא הובאה" (עמ' 6180 להכרעת הדין).

           בית המשפט המחוזי הוסיף ומנה לחובת המערער את העובדה שהוא לא גילה להיטות-יתר, וזאת בלשון המעטה, לסייע לחוקרים ולאחרים לאתר את טטיאנה, את המניע שהיה לו לגרום למותה, ולנוכח הגרסאות המתחלפות שמסר חדשות לבקרים, קבע בית המשפט המחוזי כי הוכח בפניו כי המערער רצח את אשתו.

נימוקי הערעור

4.        הערעור המונח בפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ובטרם אפנה לנימוקי הערעור אקדים מספר מלים.

           הודעת הערעור הוגשה בשנת 1999 על ידי הפרקליט שייצג את המערער בבית המשפט המחוזי, עו"ד א' פלדמן. בשנת 2000 שוחרר עו"ד פלדמן מן הייצוג, ובמקומו באו עו"ד ס' עפרוני ועו"ד ד' גלעד מטעם הסנגוריה הציבורית, אשר הגישו לבית המשפט, בחודש ינואר 2004, נימוקי ערעור מפורטים ביותר. אולם, בשלב זה טען המערער כי הסנגורים לא יצרו עמו קשר במשך תקופה ארוכה, ולא מסרו לו את חומר הראיות הדרוש לו לצורך הטיעון בערעור, ועל כן ביקש כי ימונה לו סנגור אחר. בקשתו הופנתה לסנגוריה הציבורית, אשר הודיעה כי לא מצאה הצדקה להיעתר לה, לאחר שהסנגורים שמונו למערער עשו את מלאכתם נאמנה, והשקיעו זמן ועמל ללימוד החומר. משהתחדש הדיון בערעור, שב המערער וטען כי יתקשה להביא את השגותיו בפני בית המשפט, הואיל וחומר החקירה לא הועמד לרשותו. בעקבות ברור שערכנו עם באת-כוח המשיבה, הוסכם לשוב ולהעמיד לרשות הסנגורים את כל החומר המצוי בידיה. וכאן המקום להדגיש, כי המערער נשאל וחזר ונשאל אם הוא מבקש להעמיד סנגור אחר מטעמו, ועל כך השיב בשלילה. על כן הבהרנו בהחלטתנו מיום כ"ז בחשון תשס"ה (11.11.2004), כי לא נתיר עוד למערער לשוב ולהידרש לשאלת הייצוג.

           בחודש ניסן תשס"ה (אפריל 2005) התחדש הדיון בפנינו, וגם הפעם חזר המערער וטען כי לא קיבל לידיו את כל חומר הראיות. אולם, מפיהם של הסנגורים הבנו כי בטענה זו אין ממש, הואיל וכל חומר החקירה והראיות נמסר למערער. במצב זה הורינו לצדדים לטעון לערעור לגופו, ובעקבות כך ביקש המערער לצאת מן האולם ולא ליטול חלק בהמשך הדיון. משסיימו הצדדים את טיעוניהם, שבנו והזמנו את המערער לאולם בית המשפט, ולבקשתו העמדנו לרשותו את פרוטוקול הדיון וכן הענקנו לו ארכה של 60 ימים כדי להוסיף על הטיעון על-פה בדרך של השלמות בכתב. דא עקא, גם מועד זה חלף מבלי שהמערער עשה דבר, ועל כן לא נותר לנו אלא לגשת ולהכריע בערעור גופו.

5.        כאמור, הגישו באי-כוחו המלומדים של המערער נימוקי ערעור מפורטים ביותר, החובקים  128 עמודי דפוס, ולמעשה לא הותירו עורכי הדין עפרוני וגלעד טענה כלשהי שלא עסקו בה, ניתחו אותה לעומקה, וביקשו להפיק ממנה את המרב להגנת לקוחם. בבסיסם של נימוקי הערעור עומדת ההשקפה, כי לא היה די בראיות המשיבה כדי להוכיח את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר, ולעניין זה הופנינו, בראש ובראשונה, לכך שגופתה של טטיאנה לא נמצאה עד היום. כן הודגש, כי כל הראיות עליהן נסמכת הכרעת הדין הנן נסיבתיות, ומגרעתן בכך שאין הן מובילות לתוצאה מרשיעה בלבד. להלן אביא את תמציתם של נימוקי הערעור :